מעבר להצלחתו הספרותית, באום נחשב לדמות פורצת דרך גם בזכות יחסו השוויוני לנשים – דבר יוצא דופן ונדיר לתקופתו. הוא גדל לצד נשים דעתניות וחזקות, בהן חמותו, מטילדה ג'וסלין גייג', מראשי תנועת הסופרג'יסטיות שנאבקו על זכות הבחירה לנשים בארצות הברית. ההשפעה הזו ניכרת היטב גם בספר עצמו: הקוסם מארץ עוץ מתהדר בגיבורה אמיצה ודומיננטית, דורותי, ובמכשפות טובות שמובילות את העלילה – בניגוד לתפיסה השלילית ששררה אז לגבי נשים עוצמתיות. הספר חולל מהפכה גם בגישתו לספרות ילדים. בניגוד לרוח המוסרנית של ספרי התקופה, באום ביקש קודם כול לבדר ולרגש. הוא עצמו כתב: "אני סבור שהקוראים אשר יקדישו להם מחשבה, ימצאו מאחורי כל רעיון פרוע ותקרית מבדחת איזשהו לקח נעלה יותר."

​

ומה יכול להיות פרוע יותר, ויחד עם זאת אנושי ועמוק יותר, מסיפור על ילדה תמימה שביתה נסחף בסופת ציקלון – וכל שהיא רוצה הוא רק לחזור הביתה; על דחליל שראשו מלא קש אך כמה לחכמה, איש פח שמבקש לב חם ואוהב, ואריה פחדן שרק רוצה להיות אמיץ?

כמו כל ילד שיום אחד מתעופף באוויר עם ביתו – גם דורותי מגיעה לארץ עוץ כשהיא אבודה ואובדת עצות. בדרכה לאורך דרך האבנים הצהובות, בדרכה אל הקוסם שיחזיר אותה הביתה, היא יוצאת למסע מלא הרפתקאות, פוגשת חברים בלתי נשכחים, ולומדת לא רק עליהם – אלא גם על עצמה.

​

כשהיא חוזרת הביתה, היא כבר לא אותה ילדה שיצאה לדרך. ולצד ההרפתקאות הקסומות, גם הקוראים יוצאים איתה למסע פנימי – ולומדים דבר או שניים על אומץ, חמלה, חוכמה, חברות… ואיך לפעמים הדרך עצמה היא המתנה האמיתית.​